לא כל הנוצץ זהב הוא ולא כל העומד חזה הוא

שלום לכם. אני מקווה שלא התייאשתם מלחכות לפוסט השני בבלוג (כי האמת היא שאני התייאשתי). האמת היא שחשבתי שאני שאני לא אמשיך לכתוב עוד פוסטים בבלוג הזה והפוסט הראשון יהיה גם האחרון. למי ששואל למה (ואני מניח שאף אחד לא חשב לשאול את השאלה הזאת... אבל אני אסביר בכל זאת), אז הסיבה היא שחשבתי שהפסקתי להיות ממורמר. אבל כנראה שזה גדול ממני...

אבל אתם יודעים מה הפתיע אותי? (אני אגיד לכם למרות שכנראה זה לא מעניין אתכם). הפתיע אותי הסיבה שבגינה החלטתי לכתוב את הפוסט השני. את הפוסט השני (הנוכחי, כלומר זה השני) אני כותב בגלל חבר. תשאלו איזה חבר? (כן, אני יודע שזה לא מעניין אתכם, אבל תשאלו בכל זאת). אז אני אענה לכם- אותו חבר שבגללו כתבתי את הפוסט הראשון! כן, כן, אותו אחד שדחף אותי לפתוח את הבלוג הזה. עכשיו שמעו קטע חזק (כן כן, אני יודע שגם זה לא מעניין אתכם, אבל שמעו בכל זאת)- גם הבלוג הזה הולך להיות ציטוט של ויכוח ביננו- בדיוק כמו הפוסט הראשון. נשבע לכם לא התכוונתי.

עכשיו שלא תבינו לא נכון, הבלוג הזה והפוסט הזה (בדיוק כמו הפוסט הראשון) עוסק במרמור. מה שכן, אני מתחיל לחשוב שאולי כדאי להחליף את השם מ-״מר.ממורמר״ ל-״מר.ממורמר חופר לחבר״. אז בדיוק כמו בפוסט הראשון הפוסט השני (הנוכחי) הינו ציטוט של שיחת מרמור וויכוח בנושא- ״שדיים של נשים ו/או שקרים ויושרה״. כמו את הפוסט הקודם, גם את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לאותו חבר, אותו אחד שגרם לי לפתוח את הבלוג, אותו אחד שניהלתי איתו את השיחה הבאה. אמיתי לגמרי, הנה זה בא:

אני: אל תאמין לאף בחורה עד שהיא לא מתפשטת לגמרי ואתה רואה לה את השדיים! כולן שקרניות!



תראה את הדבר הזה- חזיית פוש-אפ מסיליקון שמתלבשת בסוג של וואקום רק על הציצי... (אגב שמעתי שמישהי בחבר׳ה שלנו משתמשת בזה, אז תיזהר בכלל וממנה בפרט!)

חבר: חחח סטלה, אני מכיר את זה...
אבל זה לא פוש אפ...

אני: אתה לא רואה שזה מצמיד את הציצי הימני והשמאלי ביחד וזה גורם לזה להראות מנופח?!?!
הכל שקרים אחי, אל תאמין לאף אחת!!!
אין לנו על מי לסמוך, אלא על אבינו שבשמיים...

חבר: חחחח נסחפי, זה עתיק אומרים לך, לכל בחורה יש אחד כזה בארון

אני: לא, בואי תכתבי על המצח ״אני שקרנית״, וגמרנו...

חבר: זה נועד כשהן הולכות עם שמלות עם גב חשוף ולא רוצות שיראו רצועות של חזיה, אבל גם לא רוצות שיראו את הפטמות

אני:


מה לא ברור בציצי קטן שכל ציץ בורח לקצה אחר (בגלל כח המשיכה)?!?!



היית צריך קלווז-אפ? זה העניין?? עכשיו אתה רואה את זה?!

חבר:


זה נועד כשהן הולכות עם שמלות עם גב חשוף ולא רוצות שיראו רצועות של חזיה, אבל גם לא רוצות שיראו את הפטמות!!!

אני:


אני לא מאמין לך שהן הצליחו לגרום לך לבלוע את ה״לוקש״ הזה...
זה בדיוק מה שהן רוצות שתחשוב!! (זה הסיפור כיסוי שלהן!).
לא, הן ממש יגידו לך- ״אנחנו משתמשות בזה כי יש לנו ציצי בגודל של זית״. טמבל...

חבר: חפראווי מה אתה בשוק?? כל החזיות למיניהן זה שקר, אז מה מפריע לך שיש סוג חדש שלא הכרת?!

אני: בגלל שפה מדובר בשקר גס! (בניגוד לקודמים).

חזייה רגילה = אני לא רוצה שהציצי שלי יהיה נפול בעתיד.

חזיית פוש-אפ = אתה יודע שיש לי חזיה, אבל אני רוצה לעשות מאמץ להיות אטרקטיבית יותר.

ניתוח הגדלת חזה = אתה יודע שאני משופצת ושזה פלסטיק, אבל אני רוצה לעשות מאמץ להיות אטרקטיבית יותר.

החזייה בתמונה = יש לי ציצי טבעי, אני לא משופצת ואני אפילו לא לובשת חזייה! תראה איזה ציצי גדול ועומד יש לי והכל טבעי טבעי!

שקר גס! פה חצית את הגבול גברת...

חבר: אבל הוא לא עומד! זה לא פוש אפ! אין מה שירים למעלה תזזי, זה פיזיקה בסיסית. זה לכל היותר פוש-טוגד'ר

אני:


מה לא ברור בציצי קטן שכל ציץ בורח לקצה אחר?!?! (בגלל כח המשיכה)

חבר: תגיד לי אתה דפוק??? אתה יודע איך כוח המשיכה עובד?
ככה - 

אני: אתה צריך שאני אשלח לך שוב את הקלווז-אפ של החזה שלה? זה העניין??

חבר: ככה לא עובד כוח המשיכה -





אני: טוב, השיחה הזאת הולכת במעגלים...
תקשיב יש לי רעיון, איך לשים סוף לדיון הזה!

תבקש מאשתך להוריד את החולצה שלה וגם את החזייה ככה שהיא תהיה טופ-לס (בבית, כן?). עכשיו תבקש ממנה לשכב על המיטה על הגב (ככה שהיא תהיה מאוזנת לריצפה).

כעת תסתכל על החזה שלה ומה קורה לו... פשוט תתבונן.
רמז:
1. הוא שוקע פנימה (הודות לכוח המשיכה ⬇️)
2. כל ציץ בורח לצד אחר

*עכשיו מגיע החלק החשוב של הסיפור*

תבקש ממנה להצמיד את הזרועות של הידיים של (ככה שהיא תמחץ את החזה משני הצדדים), באופן הבא:
ציץ ימין - ציץ שמאל

ועכשיו תתבונן שוב. מה ראית? מה קרה?(רמז: הציצי גדל)

והיא בכלל שוכבת!!! לא עומדת!!! כוח המשיכה (שהזכרת קודם ) בכלל לא רלוונטי, ובכל זאת ראה איזה פלא- הציצי גדל.
אל תהיה תמים מתוק שלי... מדובר בשקר גס וחציית קווים אדומים!

חבר: כנס ללינק הבא:
http://9gag.tv/p/a9m7LM/stacey-brennan-reveals-secret-making-boobs-appear-larger-no-surgery

תהנה

אני: ראיתי. אז אני מבין/ יכול להניח שאתה סוף-כל-סוף מסכים איתי?

חבר: לא, אבל חשבתי שהסרטון הזה יגרום לראש שלך להתפוצץ וזה יהיה מצחיק

אני: למה שיתפוצץ?

חבר: מהשקר והמרמה. היה נראה שזה נורא מפריע לך

אני: ואני לתומי חשבתי שתקח את זה לכיוון של מה שניסיתי להסביר לך במילים ותבין מה קורה כשלוחצים את הציצי מימין ומשמאל למרכז (כמו בחזיית סיליקון)...

אבל כן, אתה צודק, שקר ומרמה מאוד מפריעים לי...
אני אוהב יושרה והגינות
(אין לך ציצי גדול, סבבה זרמי עם זה, אני אקבל אותך כמו שאת, אל תרמי אותי ובטח שלא במצח נחושה ובשקר גס).

+++++++++++++++++++++++++++++++

זהו חברים בזאת בא לסיומו הפוסט השני של הבלוג הזה. אני עוד אשקול לשנות את שם הבלוג כמו שכבר אמרתי ואתם תהיו טובים, ישרים והגונים. ככה אני אוהב אתכם.

נשיקות, תמסרו ד״שים, צ׳או.

שלכם,
מר.ממורמר

פרולוג

שלום. טוב אין צורך להגזים, אפשר להספק ב-היי.
אם קראתם את הכותרת והרקע של הבלוג הנוכחי והמשכתם לקרוא כאן, אני מזכיר לכם שעשיתם זאת מרצונכם. אני לא הכרחתי אתכם לשמוע את כל הבכיינות הנ"ל, וזאת שעוד שעומדת להתפרץ בפוסט הזה והבאים אחריו. במידה ויהיו "באים אחריו"... כלומר במידה ואני אמצא זמן להתמרמר ונושאים מספיק מעניינים להתמרמר עליהם.

את הפוסט הראשון (זה הפוסט הראשון), אני רוצה להקדיש לאותו חבר, שכמו שכתבתי ברקע של הבלוג, הוא זה שדחף אותי לפתוח את הבלוג הזה. למען האמת, החלטתי אפילו לשתף אתכם באותה "שיחת המלצה" שמהר מאוד התדרדרה לאלימות מילולית ובסופו של דבר גרמה לי לשבת עכשיו על המקלדת. אמיתי לגמרי, הנה זה בא:

חבר: דורון

אני: מה?

חבר: מה נשמע?

אני: משעמם תודה

חבר: תקשיב אתמול אני ואשתי דיברנו עליך כהרגלנו, והיא אמרה שאתה צריך לכתוב בלוג. בלוג על מרמור.

אני: חחחחחח

חבר: לא, באמת! ואני חושב שזה רעיון מעולה

אני: כן זה באמת רעיון טוב. אבל זה לא יקרה. אין בזה כסף

חבר: מה הקשררררר???? יווווו, בא לי להביא לך סטירה

אני: טוב

חבר: למה בפעמים קודמות שכתבת בלוגים עשית מזה כסף?!?!?!

אני: בפעמים הקודמות כתבתי בלוגים בטיולים. בטיולים יש לי זמן

חבר: *סמיילי מיואש*

אני: כן, אני יודע... לו רק היה לי זמן פנוי לכתוב בלוגים...

חבר: *סמיילי מיואש*

אני: אלוהים אתה כזה סתום לפעמים- על מה כל המרמור שלי? על זה שאין לי כסף, שאין לי זמן לנשום ושהחיים במדינה הזאת הם מלחמת הישרדות בלתי נגמרת! אז מתי בדיוק אתה רוצה שאני גם אתפנה לכתיבת בלוג?!

חבר: בזמן הפנוי שלך. בכל הפעמים שאתה גולש ב-9GAG. בכל הפעמים שאתה סתם רובץ מול הטלוויזיה.

אני: אולי אתה תכתוב בלוג בעשר וחצי בלילה?! תזכיר לי- אתה רק נכנס הביתה אחרי העבודה ב-21:30 וב-22:30 רק מסיים לאכול ארוחת ערב, נכון?

חבר: אני לא אוהב לכתוב בלוגים וגם לא טוב בזה

אני: ורק שתהיה בעניינים, אני ממש לא רואה הרבה טלוויזיה- 4 שעות שבועיות בקושי (וגם זה לא בטוח).

חבר: טוב אתה לא חייב דורון, פשוט חבל לי שאתה קצת עיוור לפוטנציאל וגם לעצמך. זה משהו שאתה טוב בו וגם אוהב לעשות. וזה יכול להיות פורקן טוב. ולך תדע, אולי זה גם יתפוס.

אני: זה לא קשור לפוטנציאל אני מנסה להסביר לך- זה קשור לזמן!!!!!!!!!!

חבר: בסדר, זה תחביב!!!!! תחביב עושים בזמן הפנוי. אתה לא חייב לפרסם פוסט כל שבוע ביום שלישי ב-20:00. לו״ז גמיש.

אני: שישי לא שלישי. איך רואים שאין לך מושג בשיווק...

חבר: באמת אין לי. אבל זה לא הנושא

אני: אז תעזר בי, אני מבין בשיווק

חבר: תעזור לי לעזור לך. איך אתה היית משכנע את עצמך? (לא שאני צריך לשכנע אותך, לי אין אינטרס פה...)

אני: הייתי אומר לעצמי שכשתהיה לי עבודה מכניסה שמגלגלת כסף מעצמה (בעסק במקסיקו למשל) ויהיה לי זמן פנוי- כדאי מאוד שאני אקדיש חלק מהזמן הזה לכתיבת בלוג בנושא מרמור

חבר: וואיייייי, אתה יכול לפספס את הפואנטה קצת יותר?

אני: הפואנטה היא שזה רעיון טוב לכתוב בלוג מרמור, אבל אין לי זמן לזה

חבר: תמצא ת׳זמן, אין לחץ, סומך עלייך. או שלא, כוסואומו, אני לטובתך פה, מה אכפת לי...

אני: תראה, אולי אני לא כמוך מסיים לאכול ארוחות ערב ב-22:30, אבל גם לי אין חיים. ואם היה לי אז אולי הייתי מנצל אותם לכתוב בלוג- זאת הפואנטה

חבר: טוב

אני: ומה הקשר שאתה לטובתי? ברור לי שאתה לטובתי. גם אני לטובתי ואני מסביר לך שהייתי שמח מאוד להוציא לפועל את הרעיון שלך אם הייתי יכול...

חבר: זה הכל עניין של סדר עדיפויות

אני: נו באמת, איזה פסיכולוגיה בגרוש... ברור שזה סדר עדיפויות, אני גם יכול לוותר על שינה, ארוחת ערב ומקלחת. מה לא ברור ב-"אין לי חיים"?

חבר: תאמין לי דורון, שאני הראשון שיכול להתחבר לתרוץ/ טענה הזאת. ובכל זאת...

אני: ברור שאתה יכול להתחבר- כי גם לך אין חיים. ולהרבה מאוד אנשים במדינה הזאת אין חיים. טוב שנותנים לנו פה קצת זמן לנשום. ואתה יכול לקרוא לי בכיין ושאר ירקות- אבל זאת האמת (תסתכל אובייקטיבית מה הולך בשאר המדינות בעולם... אני לא המצאתי את זה... אני רק מתבכיין על זה)

חבר: אז תתבכיין על הנייר- כלומר בבלוג

אני: אין לי זמן - זאת הבעיה. אני מרגיש שהוויכוח הזה הולך במעגל...

חבר: אז תקרא שוב את מה שכתבתי מקודם

אני: *סמיילי מבולבל - זה לא קצת מיותר?*

חבר: אז תבכה

אני: *סמיילי בוכה*

+++++++++++++++++++++++++++++++

עד כאן ה"פוסט-פרולוג" של הבלוג החדש שלי. אני מקווה שנהנתם ושתחכו במרמור וציפייה לפוסט הבא.
שלכם,

מר.ממורמר